"פקעלע": הצגת יחיד אוטוביוגרפית מאת ובביצוע גנית פריזנט הנקין, בבימויה של מיכל סבירוני

יצירה תיאטרלית רב תחומית המשלבת ליצנות, תיאטרון פיזי, עבודה עם חפצים, וסטורי טלינג, בהתמודדות עם אובדן ושכול מילדות, ומפגישה את הצופה עם חוויות הילדות הממשיכות לעצב את האישיות הבוגרת

גנית היתה בת שנה כאשר אביה נהרג במלחמת ששת הימים וזאת "הפקעלע" (ביידיש:החבילה) שהיא נושאת איתה.

"פקעלע" היא יצירה תיאטרלית רב תחומית, מאת ובביצוע גנית פריזנט הנקין, ובבימויה של מיכל סבירוני, המשלבת ליצנות, תיאטרון פיזי, עבודה עם חפצים, וסטורי טלינג. באמצעות הומור עצמי וכנות עמוקה, ההצגה בוחנת חיים שנבנים סביב חסר, ומפגישה את הצופה עם האנושיות שבהתמודדות עם השלכותיו של שכול מוקדם ומכונן, את משקלו של העבר על ההווה, ואת האופן שבו חוויות הילדות ממשיכות לעצב את האישיות הבוגרת. דרך דימויים חזותיים ותמונות בימתיות מדויקות, נחשפת נוכחות־נעדרת, כזו המרחפת מעל הסיפור.

ההצגה מפגישה את הצופה עם עולמה הפנימי של אישה בשלהי העשור השישי בחייה, כשהיא מתחילה להרגיש שהפקעלע שהיא סוחבת כבד לה מדי. אולי הגיע הזמן לבדוק מה יש בתוכו. היא מבינה שלפני הכל, או אולי מאחורי הכל, גם בגיל-כמעט-60, היא עדיין יתומה, ולא סתם - במדינה כמו שלנו היא יתומה עם ייחוס וילדותה עוברת עליה כשהיא לא בטוחה אם היא מושא לרחמים או להערצה. היא אוגרת חפצים, היא שונאת פרידות, היא חייבת להיות מוצלחת בשביל אמא, חכמה כמו אבא, ומספיק אחראית כדי לדעת לשמור את הטוב לסוף.

היצירה החלה את דרכה מתוך רצון לטפל דרך דמות השוטה באוסף של חולשות מאד אנושיות שזיהתה גנית פריזנט הנקיןבעצמה. היקשרות, פרפקציוניזם, חוסר סיפוק, חוסר שקט, חוסר ביטחון. והיה הנושא הגדול שמעולם לא דובר - השכול שחוותה ב 1967 (מלחמת ששת הימים) כשהיתה בת פחות משנה, גיל שבו אין שום יכולת לעבד אובדן וכל החוויות הן מאד פרימיטיביות. חווית האובדן היא חוויה של איןעצום ובלתי ניתן לתפיסה.

בתקופה שאנו עוברים היום, הידיעה שכל כך הרבה תינוקות וילדים עוברים טראומה, שתעבור עיבוד לאורך כל שנות חייהם, חיזקה את הצורך לחטט בפצע הגדול. ההשתייכות שלה לדור שלא עבר טיפול כברירת מחדל, שלא עיבד את האובדן אלא "היה חזק", הולידה בצד הגאווה גם בושה ותחושת אשמה. האם יכול להיות שהיא נהנית מתשומת הלב? האם היא באמת סולדת מהרחמים? האם היא טיפ-טיפה רוצה שעוד אבות יהרגו במלחמה הבאה כדי לא להיות "זאת שאין לה אבא"? האם באמת כולם מסתכלים עליה בטקס יום הזיכרון לראות אם היא בוכה? האם נדמה לה, או ששוב מישהו אמר "מסכנה"?

איך נראים חייהם של אלה שנשארו? האם ילד בלי אבא לעד ירגיש חלש, וחסר הגנה? מה זה אומר לגדול עם אדם שבור שאיבד הכל? איך מפצים את אמא? כמה כבד זה להיות מרכז חייה, תקוותיה, מקור אושרה? השכול מטופל בעדינות בהצגה. כמו בחיים, הוא תמיד נמצאת ברקע. צץ ועולה ברגעים בלתי צפויים. החיים ממשיכים ואנחנו יכולים לחיות אותם כמעט במלואם, אבל האובדן נמצא שם, נוכח נעדר, מלווה אותנו כמו צל. כל החולשות האנושיות מוצגות לאורו - ההיקשרות לאנשים, לחפצים, לזיכרונות. הרצון לתעד, לשמור, לא לאבד כלום. הצורך להיות "בסדר", להוכיח משהו, לא להיכשל, לא לטעות, לקבל החלטות נכונות, להידמות, להיות ראויה. הכמיהה למשהו שחסר שלעולם לא תבוא על סיפוקה.

גנית פריזנט הנקין: אמא לשלושה, נשואה ומתגוררת באזור השרון, עובדת כמהנדסת תוכנה כמעט 30 שנה, בעלת M.Sc במערכות תבוניות ו M.A. בלימודים קוגניטיביים של השפה. בשנתיים האחרונות, גנית חוזרת לגלגול קודם שלה ועובדת על יצירות תיאטרון אישיות במסגרת סדנאות שונות ביניהן "הוצאה לאור" בתיאטרון הידית וסדנאות ליצנות עם מיכל סבירוני.

בתחילת שנות ה 90 גנית שיחקה ויצרה כחלק מאנסמבל “Boi de Mamao”, אנסמבל ברזילאי, מבוסס בלונדון, בעל סגנון ייחודי המשלב תיאטרון פיזי, חזותי וגרוטסקי שזכה להתעניינות המבקרים. במסגרת זו השתתפה בפסטיבל הבינלאומי לפנטומימה בלונדון עם ההצגה "Friar Bentibho of St. Anthony", הופעה שהקנתה ללהקה הזמנה חוזרת שנה לאחר מכן עם ההצגה "Tamoyos". במסגרת זו השתתפה גם בסיבוב הופעות עם הלהקה באנגליה וספרד. עם שובה לישראל, גנית לימדה תנועה לתיאטרון במסגרות שונות, השתתפה כשחקנית/רקדנית בפסטיבל עכו עם היצירה "הצריף על האי" ויצרה ושיחקה בהצגת הילדים "האביר, החידה והגבירה המפחידה", שהשתתפה בפסטיבל חיפה.

בוגרת תלמה ילין, ביססה את שפתה האמנותית בלימודים בבית הספר של דזמונד ג'ונס לתיאטרון פיזי ופנטומימה שבלונדון והרחיבה אותה אצל מורים נוספים כמו פיליפ גולייה, דיוויד גלאס, אנטוניו פאבה, פיליפ אוטייה ואחרים. לקראת שנות ה 30 לחייה, גנית החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב, אך אף על פי שהתחילה בלימודי תיאטרון ובלשנות, שינתה כיוון ופנתה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב וקוגניציה ומאז עובדת בתעשיית השבבים.

מיכל סבירוני: פרפורמרית, יוצרת, שחקנית, ליצנית, במאית, ציירת. לאחר שלמדה לימודי תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת הסורבון, ולימודים מעשיים בבית הספר של ז'אק לקוק, בית הספר לפנטומימה של מרסל מרסו, ולימודי CORPOREL MIME בפריז, השתתפה בסדנאות רבות עד שגילתה את הליצן בגרסתו של המאסטר הצרפתי אריק בלואה - תגלית ששינתה את חייה על הבמה ומחוצה לה. פגישה משנת חיים ויצירה נוספת, היא זו עם מירה השימוטו- מאסטרית יפנית לתרפיה בציור שפגשה מיכל בהודו ואיתה עבדה משך מספר חודשים.

עבודותיה מועלות כבר 19 שנים ביותר מ 20 מדינות ברחבי העולם וזכו לשבחים ופרסים בינלאומיים. היא מביאה שפה תיאטרלית אישית וחדשנית, לה היא נוהגת לקרוא "עיצובימוי", תוך שימוש בז'אנרים מעורבים ובהומור. התיאטרון שלה נמצא במחקר מתמיד אחר דרכי - ביטוי לתהליכים פסיכולוגיים עמוקים והפיכתם לאירועים פרפורמטיבים מופלאים. העולם שלה הוא פיוטי ומופשט, סוריאליסטי, אבסורדי ובועט. בשנת 2018 הצליחה, למצוא את השפה שחיפשה משך שנים, זו המשלבת בין האמנות הפלסטית לתיאטרון, ומאז הם יוצרים יחד ארועי " PAINT-THEATER".

כפרפורמרית וכיוצרת, סבירוני מתמחה גם באינטראקטיביות עם הקהל ובליצנות מודרנית, יוצרת עבור מופעי פנים וחוץ, תוך שילוב בין אמנות פלסטית, קרקס, ובובנאות, בישול, מדע ועוד.

היוצרים: מאת ובביצוע גנית פריזנט הנקין / עיצוב ובימוי: מיכל סבירוני / מוזיקה מקורית: יוני טל / אביזרים: ליאוניד אליסוב / צילום וידאו: פאבל דיברוב

מוצ"ש 18.7.26 בשעה 20:30 – תיאטרון הידית, פרדס חנה

יום שישי 24.7.26 בשעה 13:00 – תיאטרון החנות, ת"א

"פקעלע": הינו מסע אינטימי ורגשי, שנע בעדינות בין צחוק לכאב, בין בושה לגאווה, בין מה שנאמר בקול לבין מה שנשאר נעול. זהו מסע מעורר הזדהות וחמלה, המזמין התבוננות פנימה - והרהור בחבילה שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים.

מוזמנים לצפות בסרטון: